צבע טיפוגרפי

מהו צבע טיפוגרפי?

כל מעבד תמלילים או תוכנת ציור שתפתחו היום יאפשרו לכם, בקלות רבה, לצבוע את הטקסט שתקלידו בכל אחד מצבעי הקשת הרבים. אך לצבע הטיפוגרפי של הטקסט אין כל קשר למושג "צבע" כפי שמתכוונים אליו - הכוונה היא לרמת האפור (בהנחה שכותבים שחור על גבי לבן) שמתקבלת בראיה הכללית, הטיפוגרפית - אם תרצו, של בלוק הטקסט, או הפיסקה.

הנה ניסוי קטן שתוכלו לעשות בבית - העתיקו כל אחת מהפסקאות המובאות בהמשך לתוך פוטושופ, והקטינו את התמונה לגודל של פיקסל על פיקסל (כן, 1x1), ובדקו את ערכי הצבע של הפיקסל הבודד שקיבלתם. ככל שהטקסט צפוף יותר ונראה "שחור" יותר, כך גם הערך של הפיקסל יהיה כהה יותר. למרות שהערכים שתמצאו לא ישתנו בהרבה, תוכלו לראות שהרבה יותר קל לקרוא את הפיסקה בצבע הטיפוגרפי הנכון.

הרי לכם פיסקה מושלמת:

פיסקה טובה

אוקיי, אולי לא מושלמת, אבל בהחלט ראויה לשבח. המרחק בין המילים, האותיות והשורות שבטקסט שלמעלה הוא לא צפוף מדי ולא פזור מדי.

יישורים

יישורים של פיסקאות

בדרך כלל, יישור הטקסט לצד אחד, והשארת "רווחים פתוחים" בצד השני של בלוק הטקסט, כפי שניתן לראות למעלה, "פותח" את שורות הפיסקה ו"מאווררן", ובכך משפר את הצבע הטיפוגרפי, וגם מקל על עין הקורא, מפני שניתן להבחין בין סיומי השורות באופן קל יותר (כל שורה מסתיימת באורך אחר). כדאי להימנע מיישורים כמו בשתי הדוגמאות העליונות במקרים של טקסטים ארוכים - מפני שהעין צריכה לעצור בסוף כל שורה ולמצוא שוב היכן מתחילה השורה הבאה, בעוד שבדוגמה התחתונה, עין הקורא תדע תמיד מתי מתחילה שורה חדשה.

רוחב הפיסקה

רוחבים של פיסקאות

רוחב הפיסקה לא ממש קשור באופן ישיר לצבע הטיפוגרפי שלה, אך למעלה ניתן לראות שני אסונות שלא כדאי לחזור עליהם בעבודות אמיתיות, וככה סתם, כדאי תמיד לשמור על מניין אותיות של כ-60 בשורה, או 9-10 מילים.

הדוגמה העליונה יותר מראה כיצד פיסקה נהרסת אם מצֵרים אותה יתר על המידה - היא פשוט מתחילה להיסדק. מילים כמו "ברדומסקו", "ארצה" ו-"שלטים" מתבקעות לגורמים, בעוד ששורות אחרות מקבלות רווח אימתני באמצען, אשר גורם לתופעה הידועה במונחה המקצועי כ"נהרות" - שפכי ריקנות המבעבעים בין המילים המופרדות, כאילו נהר זורם דרכן. בנוסף לכך, עין הקורא מתעייפת מלעבור בין שורות באופן כה תכוף, והקריאה נעשית קשה.

בדוגמה התחתונה, הפיסקה רחבה מדי, ומניין המילים גבוה מהממוצע. זוהי איננה דוגמה קיצונית כמו הדוגמה שמעליה, אך ניתן להבחין בכך שהעין מתחילה להתייאש לקראת סוף השורה... תארו לעצמכם עוד כחמש מילים בכל שורה, ונסו לדמיין כמה מתסכלת החוויה.

רווח בין אותיות

רווחים בין אותיות

למעלה מימין ניתן לראות דוגמה לאותיות צפופות מדי - עד כדי כך שלעיתים קשה להבין את המילים. הצבע הטיפוגרפי של הפיסקה כהה יותר, ולכן גם פחות קריא.

למעלה משמאל המקרה הוא הפוך - האותיות פזורות מדי, עד לכדי תעלומה: אילו אותיות שייכות לאיזו מילה... במקרה זה, הצבע הטיפוגרפי של הפיסקה בהיר מדי, וגם זה לא טוב.

רווח בין שורות

רווחים בין שורות

בפיסקה למעלה מימין הרווח בין השורות גדול מדי, והן נראות מנותקות אחת מן השניה. הצבע הטיפוגרפי, מן הסתם, בהיר יותר.

למעלה משמאל, הרווח בין השורות קטן מדי, ולכן הצבע הטיפוגרפי כהה יותר. השורות נראות "אחת בתוך השניה" וקשה יותר לקרוא אותן.

מיקוף

מיקוף

עצה טובה לצמצום ה"נהרות" בגוף הטקסט היא להוסיף מקפים, כלומר - לחלק חלק מהמילים הארוכות שמופיעות בסוף של שורה לשניים, להעביר את החצי השני של המילה לשורה שמתחת, ולהוסיף מקף בסוף החלק שנשאר למעלה. כך ניתן לפתור לעיתים בעיות הכרוכות בכך שיש יותר מדי אותיות בשורה אחת, או פחות מדי אותיות בשניה.

מיקוף נעים!

העוקץ